החלטה בתיק רע"א 85/13

1.        המשיבה תבעה את המבקשת בגין הפרת חוזה עימה. בית משפט השלום בחיפה (ת"א 1607/08, כב' השופטת ת' נאות-פרי) קיבל את התביעה בעיקרה וחייב את המבקשת בתשלום פיצויים. המבקשת ערערה והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 10096-06-11, כב' השופטים ש' שטמר, ב' בר-זיו ודר' ע' זרנקין) חזרה הקביעה כי המבקשת הפרה את החוזה ונדחה ערעור המבקשת. מנגד התקבל ערעורה של המשיבה באופן שהוגדל סכום הפיצוי. על רקע זה הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שמונחת לפניי אשר מופנית אך ורק נגד קבלת ערעורה של המשיבה - דהיינו הגדלת הפיצוי שעל המבקשת לשלם למשיבה.

2.        המבקשת והמשיבה הן חברות לביצוע עבודות עפר ובנייה. המשיבה זכתה במכרז לביצוע עבודות בעבור משרד הבינוי והשיכון, שכללו שיקום ותחזוק מבנים. לשם כך היא נקשרה ביום 23.3.2005 בחוזה עם המבקשת, לביצוע עבודות קידוח ועבודות נוספות. נקבע בחוזה כי העבודות יחלו מידית ויסתיימו עד ליום 30.6.2005 וכן כי עלות הקידוח כוללת את חומרי הבניין והציוד הנדרש לביצוע העבודות.

           ביום 11.4.2005 נערכה באתר הפרויקט פגישה בין שני הצדדים ונציגי משרד השיכון. למחרת, שלחה המשיבה למבקשת מכתב ובו נתבקשה האחרונה להתחיל בהתארגנויות לביצוע הפרויקט ולהתחיל בעבודה עד ליום 14.4.2005. אין חולק כי המבקשת לא החלה בביצוע העבודות עד למועד המבוקש וגם לאחר מכן. משכך, התקשרה המשיבה ביום 2.5.2005 בחוזה עם חברה אחרת (להלן: צמנטכל) לביצוע העבודות.

           בתביעתה טענה המשיבה כי המבקשת הפרה את החוזה עימה הפרה יסודית והתנהגותה לימדה על ביטול ההסכם. המשיבה תבעה פיצויים ובכלל זה עבור הוצאות בהן היא נאלצה לשאת לנוכח ביטול ההסכם, כגון עלות הציוד אשר היא סיפקה לצמנטכל ואשר היה באחריות המבקשת לספקו לפי ההסכם. בתביעה נגדית שהגישה המבקשת נטען כי המשיבה היא שהפרה את ההסכם בהתקשרותה לביצוע העבודות עם חברה אחרת והמבקשת תבעה פיצויים בעבור הרווח שנמנע ממנה.

           תביעת המבקשת נדחתה ואילו תביעת המשיבה נתקבלה חלקית. נקבע שעל המבקשת היה להתחיל בעבודות מייד לאחר יום 11.4.2013. צוין כי לכל הפחות היה עליה להיערך לתחילת העבודה (להזמין חומרים ולשנע ציוד) לאחר מועד זה, אך היא לא עשתה זאת עד שהמשיבה התקשרה עם צמנטכל. בתוך כך נדחתה טענת המבקשת לפיה הציוד הוכן ולא היו דרכי גישה לאתר. בית משפט השלום העדיף בפן הראייתי את גרסת המשיבה ומצא אותה כאמינה, מבוססת והגיונית. נקבע כי במצב שנוצר הייתה רשאית המשיבה לפעול בערוץ נוסף ולחפש חברה אחרת לביצוע העבודות בכדי שתעמוד בהתחייבויותיה כלפי צדדים שלישיים ועל מנת למזער את הנזקים שיגרמו לה. נפסק כי המשיבה ביטלה כדין את ההסכם, והמבקשת בהתנהלותה הפרה אותו הפרה יסודית. בהתאם, התקבלו חלק מתביעות הפיצויים של המשיבה, נדחתה תביעת הפיצויים הנגדית והמבקשת חויבה לשלם למשיבה 212,722 ש"ח.

           שני הצדדים ערערו על תוצאת פסק הדין. המבקשת ערערה על הקביעה כי מעשיה עלו כדי הפרה יסודית ועל סכום הפיצויים הגבוה לטענתה, והמשיבה ערערה כנגד גובה הפיצויים.

           בית המשפט המחוזי חזר על הקביעה כי המבקשת ביצעה הפרה יסודית של ההסכם - בהתבסס על הנתונים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה קמא - ומצא כי המשיבה זכאית לסכום פיצויים גבוה יותר מזה שנפסק לטובתה. זאת, בשל טעויות אריתמטיות שנפלו בפסק דינו של בית משפט השלום, ובשל קבלת תביעת המשיבה לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים כגון ציוד הכולל צינורות פלסטיק שהיה על המבקשת לספק ועלויות הובלה. תביעת המשיבה לפיצוי בגין ראשי נזק אחרים כגון השכרת מכונת קידוח, עלויות שכר עובדים וביטוח נדחתה.

           בקשת רשות הערעור שמונחת לפני, מופנית כאמור אך ורק כנגד קבלת ערעורה של המשיבה וסכום הפיצויים שנקבע.

3.        המבקשת סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי שחייב אותה בפיצוי בגין מחיר צינורות הפלסטיק ועלויות ההובלה. לטענתה מדובר בקביעה עובדתית שלא היה מקום להתערב בה, בייחוד משום שהתבססה על תצהירי עדות ראשית. לשיטתה אין לראות בתצהירי עדות ראשית ככל ראיה אחרת בכתב שכן הם נלווים ותומכים בעדויות בעל פה, ולערכאה הדיונית יתרון מובהק בהחליטה לקבל או לדחות גרסה של מי מהצדדים לגביהם. לטענתה בית משפט השלום הסתמך על התצהירים ובצירוף העדות בעל פה קיבל את עדותה לפיה הגדרת החומרים כוללת רק בטון, מלט, חומר למילוי הקידוחים וברזל, ונדחתה עדותו של נציג המשיבה בנושאים אלה. עוד סבורה המבקשת כי נגרם לה עיוות דין חמור, משום שבדיון שהתקיים הביע בית המשפט המחוזי באופן ברור את הסתייגויותיו מפסק דינו של בית משפט השלום והציע למשיבה להסכים לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. פסק הדין, ניתן בחלוף כשנה ממועד הדיון בבית המשפט, רק לאחר שהמבקשת הגישה בקשה למתן פסק דין. המבקשת חוששת כי חלוף הזמן פעל לרעתה והביא להיפוך התוצאה שהסתמנה בראייתה במועד הדיון. באם היה נאמר לה שאין ממש בערעור שהגישה, הייתה לטענתה שוקלת למחוק את הערעור.

4.        לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. בשתי ערכאות קמא נקבע כי המבקשת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, והמחלוקת כאמור תחומה בגדר פלוגתא ספציפית ביחס לסך הפיצויים שעל המבקשת להעביר למשיבה. על אף ניסיונותיו של בא כוח המבקשת להכתירה כסוגיה עקרונית המצריכה דיון בגלגול שלישי, לא מצאתי כי מדובר בשאלה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים.

           הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית לאחר שמיעת עדים ועיון בראיות. ואולם, קביעה זו אינה בגדר סוף פסוק. התערבות שכזו תתאפשר במקרים חריגים, כאשר מתגלית למשל שגיאה עקרונית בסיסית בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הקודמת, משום שאינם מעוגנים נאמנה בחומר הראיות (ע"א 989/03 חוטר ישי נ' יעקב חננזון, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת מ' נאור).

           בענייננו, סבורה המבקשת שתצהיר עדות ראשית אינו ככל מסמך בכתב וכי יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור לגביו, בשל אופיו המיוחד. לכך אשיב בשני מישורים - מעשי ועקרוני. במישור המעשי, קביעת הממצאים העובדתיים היא מתפקידיה המובהקים של הערכאה המבררת. בדרך כלל בבוא בית משפט של הערכאה המבררת לפסוק את הדין בסכסוך אזרחי, עומדים לפניו במשולב ראיות בכתב וראיות בעל פה. הראשונות חייבות לעבור את כור ההיתוך של מלאכת ההכרעה, שאינה מתייחסת לראיות בכתב בלבד אלא מביטה בהן כחלק מהתמונה הכוללת של מסכת הראיות. לכן, בחיי המעשה יהא זה מלאכותי לבודד תצהיר עדות ראשית כאילו הוא חי על אי בודד מרוחק מהראיות האחרות שמוגשות בהליך. במישור העקרוני, בל נשכח כי בהליכים מסוימים יכול תצהיר עדות ראשית להוות תחליף לחקירה ראשית, מה שמעיד על חוזקו וחשיבותו. הפסיקה הצביעה על מספר טעמים למתן האפשרות להגיש תצהירי עדות ראשית, וביניהם - חסכון בזמן שיפוטי, היערכות יעילה יותר לקראת שמיעת ההוכחות, הצגה סדורה ובהירה של גרסת העד והקלה על ההליך השיפוטי בכל שלב; בקדם המשפט, בשמיעת ההוכחות והן בשלב הערעור במידת הצורך (רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245, 252-251 (2005)).

           ועדיין, אין בכך לשנות את אופיו הבסיסי של תצהיר עדות ראשית - ראיה מבין ראיות שונות. מתפקידה של הערכאה הערעורית לבחון היטב את הבסיס הראייתי לעובדות כפי שנקבעו בהליך קמא ואת אופן השתלבות הראיות, לרבות המסכמים שהוגשו, האחת עם השנייה. בבחינה זו עליה גם לזכור כי לא שמעה את העדים בהליך קמא, בניגוד לערכאה הדיונית. בכפוף לכך, היה וערכאת הערעור מגיעה למסקנה כי נפלה טעות בקביעת הממצאים העובדתיים על סמך החומר שהוגש - בין אם מדובר בעדות בכתב ובין אם בעדות בעל פה - רשאית היא להתערב בהם. אין צורך אפוא להעמיק במעמדו של תצהיר עדות ראשית בהליך הערעורי. ניתן להסתפק בכלל שערכאת הערעור רשאית להגיע במקרה המתאים לממצא עובדתי שונה מערכאה קמא, גם כתוצאה מבדיקת ובחינת תצהיר עדות ראשית. הניסיון המשפטי מלמד כי לעיתים ערכאת הערעור מגלה בתיקים בהם נגרם נזק על רקע סכסוך חוזי, טעות חישובית או תחשיבית ועליה לתקן את פסק הדין בהתאם. זאת על פי הכלל הרחב יותר "אין לדיין אלא את אשר עיניו רואות" - יהא זה עדות בכתב, עדות בעל פה או תצהיר עדות ראשית.

           קונקרטית, במרבית הקביעות העובדתיות עליהן התבסס בית המשפט המחוזי בהחלטתו היו תצהירי העדות הראשית עליהם סומכת המבקשת רק חלק ממכלול הראיות. אלה כללו תצהירים נוספים בצירוף חשבוניות וקבלות שנתקבלו מהחברות שסיפקו את הציוד וביצעו את ההובלה וכן חקירת עדים בבית המשפט. בהינתן כל אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי שילוב הראיות מוביל למסקנה שונה מזו של בית משפט השלום. משאלה פני הדברים ובהתאם לדבריי לעיל לא מצאתי בהתנהלות בית המשפט המחוזי ובהכרעתו פגם המצדיק התערבות.

5.        אין מקום לקבל גם את טענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין חמור כתוצאה מההתנהלות במהלך הדיון, ועדיף היה לו הייתה היא נמנעת מהעלאתה. עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי לא מבסס את הטענה ואינו מלמד על העדפה מראש של גרסת אחד הצדדים. אין בהצעת בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט על דרך הפשרה משום רמיזה לתוצאה הסופית של פסק הדין בסופו של יום. קבלת עמדה אחרת כדבר שבשגרה עשויה להרתיע שופט מלהציע לסיים את  ההליך בדרך דיונית זו המוכרת על פי דין ואשר לא פעם מביאה לסיום הסכסוך בתוצאה ראויה ומועדפת. הבחירה בידי הצדדים. זכותם לסרב להצעה זו. עם זאת אל לצדדים להניח כמעין הנחה מובנית כי דיון באפשרות פשרה לפני בית משפט יטה את הכף נגד המסרב להצעה. ניתן להניח כי אם תוצאת בית המשפט המחוזי הייתה לטובת המבקשת,  בנסיבות העניין היא לא הייתה מאמצת טענה - הפעם מפי הצד שכנגד - לפיה הצעת הפשרה אשר נדחתה הובילה לתוצאה בפסק הדין.

           אף לא ניתן לקבל את טענת באי כוח המבקשת לפיה אם הייתה יודעת המבקשת כי אין כל טעם בהגשת הערעור הייתה שוקלת מחיקתו. זכות הערעור מאפשרת לצד לכלכל את צעדיו. בטרם הגשת ערעור, על כל צד לשקול את מכלול שיקוליו ולקחת בחשבון גם את הסיכונים הכרוכים בהגשתו. אף כאן הבחירה בידו ועליו לקחת אחריות לכך.

6.        הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ד באלול התשע"ג (20.8.2013).